הצלחה בחמישית

צהריים טובים לכולם!

לפני כאלפיים שנה, בספטמבר האחרון, נסעתי עם משפחתי הקרובה (לא רק זו שגרה איתי בבית) לטיול בירדן. חזרנו לארץ מרוצים בשלושים בספטמבר, וכשראינו שהבת שלי מסתדרת יפה בטיולים החלטנו להיענות להזמנה של אחותי שגרה באירופה ולהזמין כרטיסים. באחד באוקטובר הזמנתי כרטיסים לסוף נובמבר מתוך מטרה לטייל שם בשווקי הכריסמס (כי אחרת אין שום סיבה לדרוך במקום הקפוא הזה בחורף). שישה ימים לאחר מכן סינוואר החליט שהגיע הזמן לפעול ותוך כמה ימים חברות התעופה הזרות הבינו שאין מה לחפש פה. מכיוון שאל על רצו סכומים שאני לא מתכוון לשלם (בצדק, לדעתי, אבל עדיין גבוהים מדי בשבילי), נאלצנו לדחות את הטיסה.

הדחיה הראשונה היתה לדצמבר. כמה חברות עדיין היו אופטימיות ונתנו להזמין כרטיסים לאמצע דצמבר. המצב הזה השתנה תוך כמה ימים מחיוב כרטיס האשראי. במקום זה הלכתי על מרץ, שם הצלחתי להשיג טיסה לשלושה אנשים כולל מזוודות ושמירת מקומות טובים ב-400 יורו (יש לי הוכחות). חודש לפני הטיסה קיבלתי מייל שמודיע שהלו”ז השתנה בגלל צמצום טיסות, והטיסה חזרה היחידה שהוצעה היתה בשש בבוקר. מכיוון שמרחק הנסיעה מאחותי לשדה התעופה הוא שעתיים, הסיכוי שנבחר לעשות את הנסיעה הזאת עם פעוטה בשתיים בלילה היה אפס וביקשנו החזר. ניסיתי לקבוע בחברה אחרת לאותם תאריכים, אבל גם היא ביטלה. חודש לאחר מכן, קצת לפני התאריך המקורי של מרץ, הצלחנו לתאם תאריכים נוספים ולקבוע טיסה לשבעה במאי. שעות נוחות, מושבים טובים ומזג אוויר שאמור להיות הרבה יותר מוצלח מבחורף.

לאחר ההזמנה קיבלתי מייל מחברת התעופה שמציע לי להשתתף במכרז על שדרוג המושב למחלקת עסקים. כמיטב המסורת, הצעתי את המינימום האפשרי לכל כיוון ושכחתי מזה לגמרי, כי גם ככה הזמנתי מושבים לא רעים. יומיים לפני הטיסה קיבלתי מייל שההצעה שלי התקבלה. מעולם לא ישבתי במחלקת עסקים (לא חוכמה גדולה, אין לי כזה רזומה מרשים בשדה התעופה), אבל הבת שלי, בת קצת מעל שנתיים וחצי, תטוס בפעם הראשונה בחייה בשורה הראשונה. רק שלא תפתח סטנדרטים.

בצ’ק אין בנתב”ג קיבלנו כניסה לטרקלין דן (מומלץ ביותר, לרוב אפשר למצוא מבצעים של כרטיסי האשראי השונים ולהיכנס בחינם או ב-30 ש”ח). תענוג גדול. לא צריך לצוד מקומות באיזור האוכל ולעמוד בתור האינסופי של ארומה. הבת שלי זכתה להסתכל על מטוסים זזים וכולנו זכינו לשעה וקצת של רוגע לפני העליה למטוס. משם פנינו לשער העליה למטו ונכנסנו הישר אל השורה הראשונה (חוץ ממני, שהלכתי לשורה השניה כי בראשונה היו רק שני מושבים). הבת שלי, שכבר היתה הרבה אחרי שעת השינה שלה, נרדמה תוך כדי ההמראה עוד לפני שהגענו לקו החוף ואשתי ואני זכינו לכל הפינוקים של מחלקת העסקים. מגבת חמה לשטיפת פנים, מפה לבנה, כוס זכוכית לשתיה, אוכל ממש טעים בכלים אמיתיים וסכו”ם אמיתי וקינוח מדהים. גם הבת שלי זכתה לאוכל שווה והצליחה לאכול ממנו מהר לפני שנדרשנו לקפל הכל לקראת הנחיתה.

הבילוי באירופה היה מדהים. היה כיף לפגוש את אחותי, לבת שלי היה ממש כיף לפגוש אותה שוב והנופים המדהימים שם עזרו לשמור קצת על השלווה בשבוע הדיכאון הלאומי. את הלילה האחרון בילינו במלון ליד שדה התעופה בגלל טיסת בוקר (ללא שדרוג למחלקת עסקים). בלילה שלפני הרגשתי סחרחורת קשה וחולשה. הצלחתי בקושי להתקלח עד שנעצמו לי העיניים. שדה התעופה באירופה גם היה חוויה נחמדה (כי גם שם נכנסנו לטרקלין בזכות כרטיס האשראי המתאים) ובמטוס, אחרי שנאלצתי להזיז את הבת שלי מהשורה הראשונה כשניסתה להיכנס שם, גילינו שהשורה שבה אנחנו יושבים שייכת לפעמים למחלקת עסקים, אז יש מקום לרגליים. הבעיה הגדולה היתה הראש שהמשיך לכאוב כל הדרך ובמיוחד בנחיתה. בנתב”ג שוב הייתי צריך לשבת כמה דקות כדי להמשיך ומשם נסענו ברכבת לאוטו והביתה.

בבית כבר קיבלתי אישוש למה שידעתי: יש לי חום. פרקתי את המינימום מהמזוודה, הכנסתי מה שצריך לכביסה ונשכבתי במיטה. בתשע בערב קיבלתי תזכורת חשובה מאוד לאחת הסיבות שלא רציתי לחזור: זה היה ערב יום העצמאות, אז אחד השכנים החליט שכל השכונה צריכה לשמוע את זוהר ארגוב שר לה בסלון. חוסר ההתחשבות הזה מוציא אותי מדעתי כל פעם מחדש והייתי מאוד קרוב להתקשר למשטרה כמו במימונה של 2021. בסוף זוהר נרגע קצת והצלחתי לישון, אבל החום נמשך. רק היום המצב השתפר קצת ומחר אוכל ללכת לעבודה. מקווה שעוד זוכרים שם איך אני נראה.

בינתיים בדקתי כבר מחירי כרטיסים לטיסה הבאה לשם. יקר בטירוף. הכרטיסים הכי זולים שמצאתי עד כה עולים כמו הכרטיסים בטיסה שהיתה עכשיו. החצי-מצור על ישראל ממשיך ולממשלת הזדון לא ממש איכפת. האכזבה שלי שגיליתי עם הנחיתה שהליצן הדמנטי עדיין נושם היתה כבדה מהרגיל.

יום טוב.
שלכם,
nadavs

לא רואים את האתר/התגובות כמו שצריך בסלולר? נסו את הלינק הזה